התחלתי כיוון חדש בחיים לפני חצי שנה
רציתי כבר הרבה מאוד זמן לכתוב את הכיוון הזה, אבל בשום שלב עד עכשיו, לא הרגשתי בשלה לצאת מהארון
זה כיוון שהוא כל כך מרגש אותי, ממלא אותי, מעשיר אותי ומעצים אותי שלא היו לי מילים עד עכשיו
כל מי שמכיר אותי, יודע שהאימון, והספורט זה חלק גדול מאוד מהחיים שלי
אני מתאמנת מגיל 4, מאמנת מגיל 15. יותר ממחצית מחיי (17 שנים לייתר דיוק) אני מאמנת!
למזלי הגדול, בתוך העולם התחרותי של ההתעמלות מכשירים, התאהבתי בתנועת נוער ״בני המושבים״. וחלקים גדולים מהתהליך הגדול שעברתי שם נשארים בי עד היום. הדרכתי כתיכוניסטית, עשיתי שנת שירות ובזמן הצבא הייתי כחלק מצוות ההדרכה של הטיולים של התנועה.
חזרה לספורט, לאימון. הרבה פעמים אמרתי ליואב, שרק האימון, זה לא מספיק לי. אני רוצה יותר, אני רוצה לתת מעבר. רק להעביר אימון, זה נחמד וזה כיף. אבל ההתפתחות של האדם היא לא רק פיזית. יש עוד משהו שאני לא מצליחה להגיע אליו.
והתחלתי לעשות את האימונים (בעיקר עם הילדים ועם הנוער-שאני מאוהבת בהם!!!!) בדרך שהיה נראה לי נכון. ולא לפי מה שלמדתי בווינגייט, או בצבא. באימונים אנחנו גם מדברים, על כל מיני דברים. על חגים, על אחריות, על חברים, על תזונה. בעצם על כל דבר שהילדים והנוער מזמנים. וזה מרגש, כי הם באמת רוצים לדבר, שישמעו אותם, לשמוע דברים קצת שונים.
לפני כמה שנים, ממש קצת לפני הקורונה, כשאני מרגישה שאני כבר מוצאת לגמרי את הכיוון שלי (שהוא לא תמיד פוליקטילי קורקט-ולא אכפת לי, אני מאמינה בדרך שלי ובערכים שלי) נפגעתי מאוד מאנשים שחשבתי שהם חברים מאוד טובים. ריסקו לי את הביטחון, ולא העזתי לדבר. כל כך נפגעתי, אני חושבת שלא פגעו בי ככה מימיי.
אבל כמו כל נפילה-צריך לדעת גם לקום. למרות הפגיעה הכל כך קשה, בחנתי את מה שאמרו לי. ישבתי על זה טוב טוב. כמה שזה היה כואב לחקור את מה שנאמר שם, זה בדיוק הבעיטה בתחת שהייתי צריכה- כי משהו התחיל להתבשל לי שם עוד מלפני. ומסתבר שגם בעיטה בתחת זה דרך להתקדם.
אז אחרי כל מיני מסלולים שחשבתי עליהם, בחנתי אותם… התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית. לא, אל תדאגו, אני לא הולכת לעבוד בזה. אבל אני חייבת להגיד שזה המסלול לימודים הכי טוב שאני חושבת שקיים.
בשום שלב בחיים (גם כשלמדתי אימון) לא נהנתי מלמידה. ופתאום אני מוצאת את עצמי, יושבת ונהנת לשבת בכיתה ולהיות שותפה, נהנית ללמוד למבחנים. חוויה שבחיים לא חשבתי שתקרה אי פעם.
אז מה הקאצ..
הלימודים עוד לא נגמרו (בקרוב מסיימת שנה ראשונה מתוך שנתיים-עושה הסבה), וכבר יש מלא דברים שנולדים.
יש עוד דברים שאנחנו צריכה לעבוד עליהם, ולמזלי אני עטופה באנשים מוכשרים ומיוחדים שעוזרים לי.
מקווה שממש ממש בקרוב אוכל לשתף בדברים המיוחדים שנולדים מהחיבור הזה של גוף-נפש-רגש. מהחיבור של אימונים, ועבודה על המחשבה, על הרגש. פשוט כי צריך לעבוד על שניהם ביחד. הם מזינים אחד את השני.
Comentarios